ראשי > היסטוריה > גמלים בוואדי

גמלים בוואדי 1950

זה היה יום שישי או שבת בלילה באביב של שנת 1950, אבא ביקש ממני להחליפו בשמירה, אמנם הייתי רק נער בן שש עשרה וקצת אבל עברתי כבר אימונים בנשק בירושלים בגדנ"ע בימים שלפניי מלחמת העצמאות והמצור על העיר. זה היה לילה קר במיוחד, הלכתי לביתו של סימן טוב המא"ז, אמרתי לו "אני מחליף את אבא שעבד היום עד מאוחר וגם מחר מצפה לו יום ארוך", סימן טוב נתן לי רובה צ'כי והפנה אותי אל אבוזבונת מהעולים החדשים. "אתה ואבוזבונת שומרים הלילה, תפטרלו בין הבתים והאהלים עד אור ראשון, תיזהרו יש הרבה ערבים בתקופה האחרונה ואל תבלבלו לי את המח אם זה לא רציני" אלה היו כל הוראות השמירה, בטיחות, קשר, גבולות גזרה ופתיחה באש גם יחד.

אבוזבונת בחור נחמד, נמצא בארץ שבועות ספורים, הגיע היישר מעיראק למעברה לזמן קצר ומשם אלינו. כאן ביישוב עבר אימונים בהחזקת נשק וירי, אבל בלי לירות ממש, הכל בתיאוריה. בתחילה היקפנו את הבתים של הערבים מברייה ואח"כ הלכנו לכיוון האהלים של העולים ושוב חזרנו אל בתי האבן. עם המבטא הכבד והעברית הרצוצה הרבה לא היה לי לדבר עם אבוזבונת שגם היה מבוגר ממני בכמה שנים טובות והלכנו יחד מקשיבים לקולות הלילה, תנשמות וינשופים, יתושים, צרצרים וגחליליות. לפתע שמעתי רחש בשיחים, שנינו קפאנו על מקומנו אורבים ומחכים לשמוע שוב את הרחש, אבל הרעשים פסקו. אלו היו מן צעדים נמרצים של רמיסת עלים וקש. כעבור שתי דקות שמעתי שוב את הרחש, הפניתי מבטי לימין, אישוניי כבר התרגלו לעלטה ואז הבחנתי בשועל מקפץ ונעלם בחשכה. נרגענו.

הדקות חלפו ואני נשבע שבכל שעה היו לפחות 150 דקות, הזמן לא עבר. והעייפות פשעה בי, אבל אז, בדיוק ברגע שחשתי את עיניי הכבדות והעייפות צונחות, שמעתי רעש של מתכות נוקשות מכיוון האזור בו נבנים בתי הקבע של המושב. אבוזבונת חשב שאני מדמיין בתחילה, אולם הקולות חזרו על עצמם, לעתים התגברו לעתים נחלשו. זה היה לילה חשוך ללא ירח ולא ראינו דבר. רצתי אל ביתו של סימן טוב, דפקנו על הדלת ואין עונה, אז צעקנו "מר מזרחי,  מר מזרחי, סימן טוב" כעבור דקותיים הדלת נפתחה "כן, מה קרה?" "יש קולות חשודים מאזור הבנייה" עניתי. מזרחי פנה אל אבוזבונת "גם אתה שמעת קולות?" אבל אבוזבונת כבר לא היה החלטי כל כך עכשיו, אולי כי פחד ממזרחי, אולי כי פחד ממני אולי כי חשב לרגע שהעייפות גרמה לו לדמיין, אולי כי באמת דמיין אבל דברים אחרים וכבר לא ידע להפריד בין מציאות לחלום. "בסדר הבנתי, שמעתם קולות... אני לא שומע כלום וגם ככה חשוך, לא ניתן לעשות כלום, בבוקר נבדוק" .

ייתכן ומספר תושבים התעוררו מקולות השיחה עם המא"ז, השעה כבר מאוחרת מאוד ויותר מחצי משמרת עברה. "תמשיכו את העבודה שלכם, ואם אתה מפחד מהלילה אז אל תחליף את אבא" סינן מזרחי והוסיף "לילה טוב חברים, נתראה בבוקר, ושלא תירדמו לי !". חתם מזרחי.

תוך כדי חזרה למשמרת, הרהרתי לגביי היום שלמחרת, ומה אם באמת לא היה כלום, מה אם הכל רק דמיון, ואיך אני ייראה בקבוצה, ומה אבא יחשוב עליי? ואחיי ? ובכלל אבוזבונת הזה שרק הגיע לארץ ובקושי מבין דבר, ושיגיד תודה שקיבלנו אותו למושב בכלל... הוא, הוא פתאום יוצא נגדי. ותוך כדי מחשבה שוב אני שומע קולות, עכשיו הם היו יותר ברורים וחזקים, זה כבר לא היה מאזור הבנייה, זה היה כבר יותר קרוב לוואדי. היה ברור שמשהו קורה ויש שם אנשים. כנראה ערבים. אבוזבונת נדם ועשה תנועות של בוא נברח חזרה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אחזתי את הרובה, טענתי, דרכתי ויריתי שלושה כדורים לכיוון המשוער של הר��שים. תוך כדי שותפי לשמירה אומר לי שהשתגעתי ועכשיו באמת כל הכפר יהיה על הרגליים.  מכוון הבתים והאהלים איש לא התעורר, אבל מכוון הוואדי שמענו רעש גדול וקולות מתכת רמים ואח"כ דומייה.

ליבי פעם בקצב של מכונת ירייה, כבר לא שמעתי כלום גם אם מאוד ניסיתי להקשיב, סימנתי בידיי לאבוזבונת להתקדם עימי לוואדי, אך הוא היה מאוד נחרץ שהוא נשאר מאחור. בהליכה איטית, מתגנבת צעדתי שפוף, כמעט מזדחל לוואדי. לאחר דקות מספר שנראו כמו נצח הגעתי אל הסברסים שגדלו על גדות הנחל ומאחוריהם ממש בתוך הערוץ מצאתי כמות נכבדה של צינורות מתכת של שניי צול שנגנבו מאתר הבנייה. חשתי סיפוק אדיר.

בבוקר שלמחרת חקרנו לעומק את הגניבה. מסתבר שהגנבים הגיעו עם גמלים ועליהם העמיסו את הצינורות הרבים. אבל הגמלים לא יכלו לעבור בערוץ הוואדי של נחל עזריה כשהצינורות על גבם. בעת שנורו היריות, הגנבים התירו את הצינורות מגבם של הגמלים, והרעש הגדול היה קולות נפילת הצינורות על האדמה ועל עצמם. והגנבים המשיכו במנוסתם. פרט לצינורות הגנבים השאירו אחריהם בבריחתם גם חבלים ומקל עץ מגולף לדירבון הגמלים.

המא"ז סימן טוב תפח על שכמי ולא אמר כלום, אבל הרגשתי שהוא גא בי על הדבקות במשימה והאומץ ויותר מכך כאילו מרמז לי "שמע' בוא לא נעשה מהתפקוד שלי בלילה ביג דיל". למחרת כבר חזרנו לשגרה, לצערנו שגרה של מסתננים ופדאייונים שגנבו מכל הבא ליד כמעט מדי  לילה.

בשלהי שנת 1951 התגייסתי לצה"ל, החייל הראשון מעזריה. שמירות מארבים ומרדפים כבר לא היו חדשים לי.

סיפורו של משה דוקטורי

ככה תזהו תביעות רגליים של גמלים בהליכה,בריצה קלה ובדהירה. קורס גששים בסיסי

 

 

 תנאי שימוש. כל המובא באתר זה מוגן בזכויות יוצרים    Copyright ©  All rights reserved